SpinChan

קרדיט לשני ושיר על הרעיון המקורי ולתאיר ואור על הביצוע, ובעיקר לאור על הכתיבה D:!

קאי1 לא יכל להכיל את ההלם שלו כשכגילה שבמימד החדש הוא עמד כבר על קרקע מוצקה. "איך לעזאזל זה ק–"
"אתה דורך עלינו!" נשמעה צעקה מתחתיו וקאי הסתכל למטה, מופתע לראות את שלושת האחרים מהפרק הקודם איתו.
"זה אומר שעדיין לא הצלחתי להבין איך נוחתים על הרצפה כמו שצריך?" הוא נאנח, יורד מהם ואל הרצפה.
השלושה האחרים ניסו להיעמד כולם בבת אחת, מה שנראה כמו תסבוכת של איברים עד שהם סוף סוף הצליחו להיפרד. "פעם אחרונה שאנחנו לוקחים איתנו מטען עודף" קאי2 מלמל.
"זו הפעם הראשונה שאתה עובר מימד במודע." קאי1 ציין.
"איפה אנחנו?" צ'אנגמין מלמל, מסתכל סביב. "…יש סיכוי שאנחנו בדיוטי פרי?" הוא שאל, פעור פה.
"זה… באמת נראה כמו הדיוטי פרי." יונהו ענה, מגרד את עורפו.
"אלוהים ישמור, יונהו! דיוטי פרי! יש כאן אוכל שהוא לא חומוס!" צ'אנגמין הכריז, תופס בידו של יונהו ומושך אותו אחריו אל אחת מהחנויות. (המשך…)

הפעם, בניגוד לפעם שעברה, קאי כן נפל כשהוא הגיע לעולם החדש. הוא שוב הסתכל מאחוריו רק כדי לראות כלום, והוא באמת התחיל לתהות איך הוא עובר ממקום למקום ולמה הוא לא יכול פשוט לעמוד על קרקע יציבה כשהוא עושה את זה. עוד משהו שהיה שונה מהפעם שעברה זה שלא היה לו מושג איפה הוא נמצא, וגם- הוא היה בתוך מבנה. הוא היה בחדר די ריק, מלבד כמה קופסאות קרטון ושולחן מלא דפים. הוא משך בכתפיו ויצא מהחדר, מחפש צורת חיים כלשהי שתענה לו על השאלה של איפה-לעזאזל-הוא-נמצא.
למזלו, הוא מצא שני אנשים די מהר- הם עמדו מול הקיר, מסתכלים על כרזה כלשהי, ודברו בקוריאנית. "אה, סליחה?" הוא השתעל, מנסה לתפוס את תשומת הלב שלהם.
השניים הסתובבו אליו מיד, "עם מי אתה חושב שאתה מדבר שאתה יכול לפנות אלינו ככה?" אחד מהם, הגבוה יותר, שאל והביט בו בכעס.
"אני, אה. לא יודע עם מי אני מדבר." (המשך…)