SpinChan

אי שם בקוריאה הדרומית, ישנו בניין ענק ומגניב הנקרא הבניין של YG- אבל לא עליו סיפורנו. סיפורנו מתחיל באדם פשוט אך חתיך אעש שניחן ביכולות ריקוד וטיזר- קאי, או בשמו העממי יותר- ג'ונגין. אנחנו נקרא לו קאי. קאי הוא טרייני בחברת הענק ורשע בע"מ, SME, שם מתאגדים אנשים טובים תחת כוחו של הרשע העליון ומתנהגים כעבדים שלו.

ביום בהיר אחד, שבו בקוריאה לא ירד גשם, קאי הבריז מבית הספר כהרגלו על מנת ללכת ולהתאמן כדי שיום אחד יגיע יומו והוא יוכל לעשות דביוט. בעודו מחפש שיר-טיזר חדש שיוכל להמציא לו ריקוד ברגע, נכנס לחדר האימון לא אחר מלי סומאן.

למרות שהצטער רבות על כך שלא יוכל לראות את קאי-הטרייני-האהוב-עליו רוקד, ידע סומאן שהודעתו לא יכולה לחכות עוד והכריז, "קאי! אתה הולך לעשות דביוט!". קאי, מופתע-רצח מאחר שלא ידע שקיימים עוד טריינים בSME, התחיל מיד לרקוד ריקוד ניצחון אותו תכנן עוד כשרק התקבל ללייבל. "אני אפגוש עוד אנשים?!" הוא קרא, מתנשף.
"אה, אמ." סומאן התחיל, מגרד את עורפו ודוחף את קאי אל מול המראה. "הנה חברי הקבוצה החדשה שלך!" הוא הכריז.
"מה?" קאי הסתכל עליו בבלבול. "אבל… זה מראה."
"בדיוק!"
"אני לא עוקב."
"אתה מבין, פעם הייתה אצלינו זמרת… אבל אז זרקנו אותה ליפן ומאז החזרנו אותה לקוריאה רק לפעם אחת כדי שהיא תחשוב שלא שכחנו ממנה, אבל סתם צפוף לנו כאן איתה אז החזרנו אותה ליפן. היא גילתה את זה וכעסה מאוד, אז היא. אה. עשתה עליך קופי-אנד-פייסט וזרקה את הכפילים שלך במימדים שונים. צחוקים, נכון? אבל, כן. אתה צריך ללכת להחזיר אותם כזה."
ולפני שלקאי הייתה הזדמנות להבין מה לעזאזל קורה, סומאן דחף אותו אל תוך המראה והוא נשאב לתוכה.

גיבורינו כמעט נחת על הפרצוף שלו כשהוא הגיע אל המימד האחר. הוא לא בטוח איך זה קרה, או מאיפה הוא יצא בגלל שאין כלום מאחוריו- אבל כשהוא הסתכל סביבו הוא לא יכל אלא להישאר פעור פה. הוא בפאקינג יפן.
קאי הסתובב והסתובב והסתובב, מתלהב מהנוף המקסים של יפן- כשלפתע הוא הבחין במשהו יוצא דופן. אישה זקנה בלבוש טרנדי! "אולי זה הסגנון של יפן" הוא חשב לעצמו, כיוון שהוא אף פעם לא היה ביפן. הוא חייך לכיוונה כשהיא שמה לב אליו, לא מוכן להתקף-הלב-הקטן שהוא חווה כשהיא התחילה להשיל את העור של עצמה.

"מה לעזאזל מה לעזאזל מה לעזאזל" הוא המשיך למלמל לעצמו כשהיא התקרבה אליו, עוד ממשיכה לקלף את העור שלה. הוא לא יכל לזוז, יותר מידי בהלם בשביל זה, וכשהיא נעצרה מולו היא נראתה שונה לגמרי ממה שהיא נראתה לפני כמה רגעים- "מה לעזאזל." הוא אמר פעם אחרונה.

"זה מה שאני צריכה לשאול אותך," הזקנה-לא-זקנה אמרה לקאי בכעס. "בגללך לאף אחד כבר לא אכפת ממני! אני סתם אישה זקנה מבחינתם!"
"את לא—"
"—כולם חשבו שאני מלכת הקייפופ! זכיתי במליוני פרסים ויש לי יותר שירים משאני מודעת אליהם! אבל ככה, בקלות, כולם שוכחים ממני בגללך!"
"מי את בכ—"
"—איך אתה מעז אפילו להגיע לכאן! זה המימד שלי, זה המקום בו אני שולטת בהכל, מי נתן לך רשות!"
"תראי סו מאן דחף—"
"—אם אתה חושב שגם כאן תוכל להרוס—"
"—יואו תשתקי רגע! מה הולך כאן בכלל?!"
"אתה לא יודע מי אני?!" היא התרעמה עליו אפילו יותר, ולקאי כבר התחיל להימאס מהדרמתיות שלה.
"לא" הוא ענה חד-וחלק.
"אני בואה!" היא הכריזה.
קאי הסתכל עליה לכמה רגעים. "אההה, בגלל זה השלת את העור—" הוא כמעט ולא יכל להכיל את הצחוק שלו.
היא הסתכלה עליו במבט נוקב, אבל קאי התעלם.
"זה מצחיק. כי את זקנה."

בואה הסתכלה על קאי באותו מבט נוקב לעוד כמה רגעים לפני שהתחילה למלמל לעצמה, "אלקטרוניק מאניק סופרסוניק ביוניק אנרג'י" שוב ושוב. קאי היה בטוח שהיא איבדה את העשתונות שלה עד שמשום מקום הוא הרגיש זרם חשמלי עובר בו.
"מה לעזאזל!" הוא צעק בפעם המליון, נרתע במהירות. "מה את עושה?!"
"זה מה שקורה כשאתה אשכרה מוציא שירים," בואה אמרה בנונשאלנטיות "לא שאתה תדע אי פעם."
"אה," הוא מלמל, נרתע מזרם חשמלי נוסף. "אז למה את מכאיבה לי?"
"פספסת את כל ההרצאה שלי על כך שאתה גורם הסבל בחיי?"
"חשבתי שאת סתם משוגעת."
בואה רק המשיכה למלמל לעצמה, נהנית לצפות בקאי קופץ וזועק מכאב.
"אוקיי, אוקיי, מה אני צריך לעשות כדי שתפסיקי עם זה?!"
"לנצח אותי, כמובן." היא אמרה בגלגול עיניים.
"וזהו?"
"מה זאת אומרת זהו?"
"אני אקבל את הכפילים שלי חזרה והכל גם?"
"הם לא כאן בכלל," בואה צקצקה, מכה בקאי בעזרת זרם חשמלי נוסף.
"מה זאת אומרת לא כאן?! אז איפה הם?!"
"בעולמות אחרים, אתה יודע. הנחת שיש רק שניים?"
"הנחתי שיש אחד," הוא מלמל, משפשף את ידו שהתחילה לכאוב מהזרמים.
"אנחנו באמצע קרב כאן!" בואה הכריזה, מחשמלת את קאי שוב.
הוא הסתכל על בואה לכמה רגעים, קופץ באופן לא נשלט כל פעם שהיא חשמלה אותו – זה כבר ממש התחיל לעלות לו על העצבים – כשלפתע הוא נזכר במה שסומאן תמיד אמר לו; "יש לך חתיכת קילר סמייל."
בלי לחשוב פעמיים, קאי חייך את החיוך הכי טוב שלו.
להפתעתו הרבה, בואה באמת הפסיקה לחשמל אותו ובהתה בו, מוקסמת לחלוטין.
הוא רק המשיך לחייך, "אז, אמרת משהו על עולמות נוספים?"
"כן, כן, הכפילים שלך- הם בעולמות אחרים. לא רציתי אותם בשלי, אתה יודע." היא מלמלה, עוד בוהה בחיוך שלו. "אבל שומרים עליהם שם. בערך. אין מה לחשוש, רק אל תפסיק לחייך." היא צחקקה לעצמה.
"אני חייב לנצח אותך, נונה?" הוא שאל, החיוך שלו רק גדל.
בואה שחררה צווחה. "טוב, האמת- יש גם עוד דרך, אבל למה שלא תשאר כאן?"
"לא, לא," קאי הניד את ראשו. "אני באמת צריך ללכת. מה הדרך הנוספת?"
"טוב…" היא מלמלה, והוציאה משום מקום צעיף נוצות ורודה-פוקסיה. "קח את זה."
"אני לא בטוח שאני רוצה לקחת את זה. מה זה בכלל." החיוך שלו נפל בבת אחת ולרגע בואה חזרה לעצמה- אבל הוא מיהר להחזיר את החיוך שלו, מוסיף "נונה~" כדי להרגיע אותה.
"זו הדרך הנוספת. אתה צריך לקחת את זה ו-בום! אתה עובר עולם."
"אה." קאי מלמל, עוד די חושש- זה נראה מזוויע והוא לא היה רוצה להיתפס עם כזה דבר בחייו, אפילו אם זה בעולם אחר. "אין עוד דרכים?"
בואה הנידה את ראשה לשלילה.
"אז אני מניח…" הוא התקרב לבואה, מושיט יד לחפץ המזוויע- "תודה, נונה!" הוא אמר, תופס בזה ונעלם.

—
ותודה רבה לשני ושיר על הרעיון המרכזי, וגם לי ולאור על העלילה המורחבת, ותודה עצומה לאור שישבה לכתוב את כל הבולשיט שהרצנו במסנג'ר.